תסריטאי מחפש עבודה

כבר כמה שנים מדברים על זה שהאינטרנט זה השלב הבא וסדרות האינטרנט הולכות לכבוש לכם את רוחב הפס. זה עדיין לא קרה. כבר כמה שנים מדברים על זה שבזכות האינטרנט התכנים יהפכו להיות אינטראקטיבים ואנחנו נוכל לשלוט בהתפתחות העלילה ושזה השלב הבא. זה לא קרה. לדעתי זה גם לא יקרה ואם כן, בצורה מאוד מאוד ספציפית.

התחלתי לחשוב על הנושאים האלו בגלל כנס "סלקום מדיה" שיתקיים בשבוע הבא ובו הולכים אנשי תעשיה מובילים לדבר על העתיד של המדיה ואיך הסלולר, הטלויזיה והאינטרנט הולכים להשתלב ולהשלים אחד את השני בצורה "מושלמת". אני יותר ריאלי בקטע הזה ולדעתי זה לא דבר רע אם נישאר במתכונת הנוכחית.

למה בכלל שסדרת טלויזיה, למשל, תמשיך גם בפרקים קצרים ומשלימים באינטרנט ותקבל גיבוי תוכן במשחק סלולרי אינטראקטיבי שמדמה את עולם הסדרה? בראש ובראשונה – כסף. יותר פרקים, יותר חשיפה, יותר פרסומות, יותר מכירות. בעלי הזכויות על הסדרה רוצים לנצל את הנכס שהשקיעו בו כמה שיותר ולכן הם ירצו לדחוף לכם אותו בתשלום או במימון פירסומות בכל פלטפורמה אפשרית. בדיוק מאותה סיבה שכל משחק מחשב יוצא גם למחשב וגם לאקסבוקס, פלייסטיישן ונינטנדו. עם המתכונת הזאת אין לי בעיה ומי שרוצה לצרוך עוד שיצרוך, מה גם שזה יצור עוד מקומות עבודה לכל העוסקים במלאכת הכתיבה, ההפקה, הבימוי, השיווק והתיכנות.

אבל אם תשימו לב, אני עדיין מדבר על סדרת טלויזיה. סדרות אינטרנט זה כבר סיפור אחר ויש סיבה שהן לא ממש מצליחות. בראש ובראשונה – המימון. לחברות אינטרנט או חברות מחשבים שפועלות בתחום המדיה יש פחות כסף והרבה פחות ניסיון בהשקעה בסדרה של 30-45 דקות. סדרות אינטרנט כמו שאנחנו מכירים אותן היום הם במקסימום 10 דקות וגם זה נדיר. מי באמת יכול להתמכר ולהתחבר לסדרה של 10 דקות? נכון, אנחנו חיים בעידן המודרני ואין לנו זמן אף פעם לשום דבר ואפשר לראות סדרה של 10 דקות בסמארטפון ברכבת בדרך לעבודה, אבל למה לנו? למה לראות משהו קצר מדי שלא מגיע למיצוי ושלא מספק את העוצמה הרגשית שסדרה בת 30-45 מספקת לנו? אנשים עדיין אוהבים כן למצוא את הזמן ולהשקיע אותו בסדרה שהם באמת אוהבים, מאשר לראות חלטורות של 5-10 דקות אפילו שיש להם זמן. קשה מאוד בימנו למצוא מימון אינטרנטי לסדרה באורך טלויזיוני ועוד יותר קשה להפיץ אותה באינטרנט ולקבל חשיפה שמקבלת סדרה של רשת ברודקאסט\כבלים\לווין. גם ערך ההפקה, יורד ברגע שהתקציב נמוך יותר ואנחנו, כידוע, רגילים לסטנדרטים גבוהים מאוד בהם הטלויזיה היא מושקעת לא פחות מהקולנוע ולפעמים אף יותר. קשה יהיה לשכנע אנשים לרדת ברמה של האיכות והכמות כי עדיין אי אפשר לספק לטלויזיה תחרות הולמת.

האינטראקטיב זאת בעיה רחבה יותר שנוגעת בחווית הצפיה. זוכרים שפעם היו ספרים כאלה שבכל כמה עמודים היה אפשר להגיע לנקודת דילמה ולבחור לאיזה עמוד לקפוץ כדי להמשיך את העלילה כמו שבאמת רצינו? המעט מביניכם שעוד זוכרים את הספרים האלה, תנסו לחשוב איפה הם היום… נעלמו כמעט לחלוטין אם לא לגמרי. אמנם הספרים האלה השתייכו בעיקר לז'אנר הפנטזיה והמדע בדיוני והיו כתובים בצורה בינונית לחלוטין אבל זאת לא הנקודה שלי. תנסו לדמיין את השיחה שמתקיימת אחרי כל פרק מוצלח של הסדרה האהובה עליכם: "האמנת שזה יקרה?" "ראית איזה מטורף זה היה?" "אני כבר לא יכול לחכות לפרק הבא." "איזה סוף היה, הא?". כל זה לא יהיה קיים בסדרת אינטראקטיב, לא תהיה החוויה הקולקטיבית הזאת של לחכות ביחד לפרק ולראות אותו לדבר עליו למחרת בעבודה או בלימודים. כל אחד יראה וריאציה אחרת של הפרק, עם מהלכים אחרים וסיום אחר וכל הכיף שבשיחות האלה יתפוגג ל: "אצלי היה ככה" "אצלי היה אחרת" "הסוף שלך באמת עדיף" "אבל הסוף שבחרתי יותר טוב". החוויה של הקהל תהפוך לחוויה של אינדיוידואליסטים. ותארו לעצמכם משפחה או חבורה שמנסה להחליט ביחד באיזה אופציה לבחור בתוך הפרק. ומה אם כל פעם שתרצו לראות את הפרק שוב כדי לנסות לעשות מהלך עלילתי אחר תצטרכו לשלם עוד פעם בעד הצפיה שלו? תסכימו? וכמה פעמים תוכלו לנסות את כל האופציות עד שתבינו שהן לא שונות יותר מדי כי הכותבים לא באמת הכינו מספיק אפשרויות? מתי ימאס לנסות? מה קרה לחוית הצפיה שבה הסדרה סוחפת אותנו בכוחות עצמה, מי אמר שאנחנו צריכים להשפיע על מהלך העניינים? אז נכון, במשחקי מחשב זה בהחלט קורה ויש לזה שוק עצום, אבל משחקי מחשב הם תוכנות מאוד מתוחכמות שפועלות בצורה אוטומטית. אתה קונה את המשחק פעם אחת ויש לך אותו לכל החיים עם כל האפשרויות הגלומות בו. בסדרה מה שצולם הוא מה שצולם, אין אפשרות לראות אותה עד אין סוף, יש מספר סופי וקטן של אופציות שאם הן לא צולמו הן לא יהיו.

אז מה אני בעצם אומר פה? שאולי יש סיבות פשוטות יותר למדוע עדיין אין סדרות אינטרנט מוצלחות וארוכות מספיק או מדוע אין סדרות אינטראקטיביות ומדוע גם לא יהיו בקרוב או בכלל. לדעתי זה בהחלט קשור לגורמי מימון ולחוית הצפיה האנושית שלא השתנתה הרבה מאז שהיינו יושבים מסביב למדורה ומספרים סיפורים. את זה אי אפשר לשנות ולקחת מאיתנו ולא משנה בכמה טכנולוגיה נשתמש ובאיזה פלטפורמה נספר את הסיפור. כדי שסדרות אינטרנט יצליחו הן חייבות בסיס הפצה שווה ערך לטלויזיה ולספק פרקים באיכות ובאורך שיש בטלויזיה. כדי שפרקים אינטראקטיבים יצליחו הם חייבים לשמור על חוויות צפיה הומוגנית ולאפשר אשליה של שליטה כדי שכל הצופים בעולם יוכלו בסופו של דבר לחוות את אותה חויה משותפת. אם שני צופים חווים שתי קוי עלילה שונים הם כבר לא רואים את אותה סדרה. האמירה והסגנון של הכותב חייבים להישמר כחותמת מים לאורך כל הפרקים. תארו לכם סדרה סדרה שיוצאים ממנה בהרגשה ש"בשביל לשמור על החוק צריך להפר את החוק" ובדיוק באותה נשימה, אופציה אחרת בסדרה תתן הרגשה ש"אפשר לשמור על החוק בלי להפר את החוק", זה די מבלבל וחסר מטרה וכיוון דרמתי.

אז אולי כדאי להפסיק במירוץ העקר אחרי ה"איך להעביר את התוכן" ולהשקיע בתוכן עצמו.

הכתבה הזאת לא תעסוק בביקורת הסרט "כוכב הקופים – המרד" אלא בניתוח מנגנון יצירת ההזדהות עם דמות השימפנזה סיזר. מאוד מעניין אותי לדעת איך קורה שהצופה עובר תהליך של הזדהות הדרגתית עם דמות אנימציה פוטו-ריאליסטית של שימפנזה? הניתוח שלי יהיה מעט מדעי אבל אני מבטיח לפשט אותו ככל שניתן. אז מה יש לנו בסרט? קוף שימפנזה שאנחנו מלווים מגיל אפס עד לבגרות שהופך להיות מהנרדף לרודף. מהקורבן למורד שזורע הרס והרג. סיזר מפתח אינטליגנציה וסממנים אנושיים של התנהגות ומחשבה בו בזמן שהוא ממשיך להיות שימפנזה לכל דבר. אנחנו שמתחילים בהזדהות בסיסית עם הדמויות האנושיות עוברים לשנוא אותם על העוול והכליאה של סיזר ושאר השימפנזים ובסופו של דבר מצדדים בפגיעה בבני אדם שאחראי לחוסר הצדק הזה. במקביל אנחנו יודעים שזוהי בכלל דמות אנימציה ממוחשבת שמאחוריה עומד צוות טכנאים ואנימטורים מפואר ושחקן אחד (אנדי סרקיס) שכל תנועותיו והבעות פניו נרשמות ומועברות למחשב. אפשר לומר שזאת לא חכמה שהקהל מזדהה עם שימפנזה מכיוון שזאת לא שימפנזה אמיתית אלא האנשה של שימפנזה שבנויה על שחקן אנושי אך מצד שני אנחנו עדיין רואים במשך כל הסרט את השימפנזה מול העיניים ולא את השחקן בחליפה. בואו נעמיק קצת בתהליך שמתרחש בין העין למוח שלנו כדי להבין כיצד נוצרת ההזדהות לדמות פיקטיבית.

בראש ובראשונה חווית הצפייה שלנו מעוצבת על ידי המוח. אנחנו רואים ושומעים את הסרט דרך אותן עיניים ואוזניים שדרכן אנחנו חווים את העולם האמיתי. אבל המוח לא עוצב כדי לחוות אמנות אבסטרקטית אלא בשביל הישרדות פיזית וחברתית כך שכל מה שאנחנו חשים ומרגישים מחובר למערכת מוטורית של הבעות פנים ושרירי גוף. המוח בנוי לנתח כל מידע שמגיע אליו כך שלראות זה להאמין. לשבת בסרט וכל הזמן להזכיר לעצמנו שהוא לא אמיתי זאת העבודה הקשה ולכן הנטייה הטבעית שלנו היא להיטמע בסרט למרות שאנחנו יודעים מראש שהוא אשליה. אולי נזכור בדקות הראשונות של הסרט שהשימפנזה הוא שחקן אבל מהר מאוד אנחנו נבלעים באשליה.

אם להיות קצת אקדמאי, החוקר הדני Torban Grodal הבנה תיאוריה בקשר לתפקוד המוח בעיבוד הקלט החושי: יש לנו בגוף חיבור בין החושי- הרגשי והפיזי. רגשות חיוביים כלפי משהו ייצרו התקרבות של הגוף, רגשות שליליים ייצרו התרחקות. אנחנו קולטים דרך החושים את העולם, מבצעים לגביו שיפוט קוגניטיבי ופועלים בהתאם. גרודל קורא לזה זרם ה PECMA. Perception, Emotion, Cognition, Motor Action. בדומה לתהליך עבודה של שבב מחשב במודל קלט-עיבוד-פלט. אנחנו קולטים את העולם דרך החושים, לצורך הדוגמה, דרך העיניים. המידע הויזואלי מועבר לחלק האחורי במוח שנקרא קורטקס הראייה שם הוא עובר ניתוח של צורה, צבע, גוון, אור וצל, ושאר סממנים פיזיים שמבדילים בין כל העצמים שאנחנו רואים. בשלב השני המידע מועבר לקורטקס האסוציאטיבי שמקושר לקורטקס הויזואלי. תפקידו הוא לספק תג מידע ורגש על כל מה שאנחנו רואים על סמך זיכרון וניסיון העבר שלנו. כך שאם העיניים שלנו רואות גוף שחור עם ידיים ורגליים אנחנו יודעים שזה שימפנזה וששימפנזה זאת חיה מסוכנת. בשלב השלישי מתבצעת בקורטקס הקדם-קדמי הערכה קוגניטיבית של המצב שבו אנחנו נמצאים. אנחנו אמנם רואים שימפנזה ויודעים שזאת חיה מסוכנת אבל הוא נמצא מאחורי כלוב ולכן אין בכך שום סכנה ואנחנו לא מרגישים פחד. השלב הרביעי הוא הפעולה המוטורית שמתבצעת באזור הקורטקס המוטורי שקרוב לקליפת המוח ואחראי לשלוח מידע עצבי למערכות השרירים. במקרה של העולם האמיתי זהו איזור שעובד כל הזמן וגורם לנו לפעול או לשנות את הבעות הפנים שלנו אך כשאנחנו יושבים ורואים סרט האזור הזה לא פועל בצורה מלאה. למשל, כשאנחנו רואים סרט אימה הלב שלנו פועם מהר יותר, יש לנו אדרנלין בגוף, השרירים שלנו מתוחים ואנחנו מרוכזים בראיה ובשמיעה אך לא באמת בורחים או נלחמים כמו שהיינו עושים בסיטואציה דומה במציאות. עד כאן עם מדעי המוח.

בניסויים שנעשו בעזרת גירויים רגשיים נמצא לדוגמה שבהיתקלות של אדם עם גורילה שואג מופעלים קבוצות נוירונים באזורים שונים במוח. התפישה של הגורילה שכוללת ראיה ושמיעה יוצרת פחד שמפעיל מנגנונים שונים בגוף. אדרנלין מופרש לדם, קצב פעימות הלב עולה, הנשימה נהיית מהירה יותר, הבעת הפנים ותנוחת הגוף משתנה. כל אלו מכינים את המוח, הגוף והשרירים לבריחה. נמצא שהמערכות החושיות והתנועתיות (שכוללת שרירים בגוף ובפנים) קשורות אחת לשנייה ומופעלות בו זמנית במוח. מאוחר יותר בניסוי כאשר הנבדק התבקש רק לחשוב על המפגש עם הגורילה, אותן קבוצות נוירונים חושיות ומוטוריות הופעלו ביחד. סימולציה זו הכרחית להישרדות מכיוון שכך האדם יכול להכין את עצמו למפגש עם חיית טרף עוד לפני שהוא באמת נתקל בה. באבולוציה, בני האדם שהיו מסוגלים לברוח או להתחבא רק מסימולציה של חיית טרף לפני שהיא תקפה אותם, שרדו.

בעזרת הניסוי הזה ניתן להבין כיצד דימויים אודיו-ויזואליים בקולנוע מפעילים במוח הצופה סימולציה רגשית. היכולת של בני אדם לתפוש רגש של בני אדם אחרים לפי תנוחת הגוף והבעת הפנים שלהם קשורה גם בסימולציה שהמוח עושה על ידי "נוירוני מראה". בניסויים שנערכו עם בני אדם נמצא קשר בין זיהוי הרגש בהבעת הפנים של אדם אחר לבין הסימולציה שנעשית במוח המתבונן. בניסוי מסוים ניתנו לאנשים קפסולות ריח שמעוררות גועל והפעילות המוחית שלהם נרשמה והייתה זהה גם כאשר נתנו לאותם נבדקים תמונות של אנשים שמביעים גועל. היכולת לעשות סימולציה לרגשות של אחרים ויכולת ההזדהות חיונית להישרדות החברתית שלנו. רמה גבוהה של אמפתיה יוצרת קשר טוב וחזק יותר בין אנשים בקבוצה או בין בני זוג, מה שיוצר דאגה הדדית ושיתוף פעולה פורה יותר. נמצא שבני זוג שנמצאים בקשר טוב וארוך מחקים את תנועות הפנים אחד של השני בלי להיות מודעים לכך. מצד שני נמצא שבני זוג חשו כאב כאשר הם צפו בבן הזוג השני חווה כאב. ומכיוון ששימפנזים דומים מאוד בהתנהגותם החברתית והכישורים המוחיים שלהם לבני האדם, הכללים האלה חלים גם עליהם ולכן קל לחקותם באנימציה ובבניית הדמויות.

קביעה חשובה נוספת היא שאין קשר בין רגש למציאות. ניתן להתרגש ממחשבה על מכשפים, דרקונים ופיות למרות שמעולם לא היו קיימים במציאות ואין לנו זיכרון אמיתי שלהם. באותה צורה קל לנו לעשות סימולציה של דמות פיקטיבית של שימפנזה שמבוססת על תנועות והבעות אנושיים אוניברסליים. אבל זה לא מספיק כדי ליצור הזדהות מלאה עם דמות קולנועית. חלקים במוח שלנו נמצאו כאחראיים להבנה של כוונה (אמיתית או שקרית) של מוחות אחרים, סידור ההתרחשות בזמן (הבנת נרטיב), תכנון קוגניטיבי של פעילות מוטורית וסימולציות אפשריות לתוצאות של המעשים שלנו כולל תוצאות רגשיות. הפונקציות האלה גורמות לנו להבין את המתרחש סביבנו, לבנות לעצמו תוכניות פעולה אפשריות ולבצע את האופטימלית מביניהן. זהו בדיוק התהליך שאנחנו עושים במוח כאשר אנחנו חווים את הנרטיב של סיזר. המוח שלנו מתוכנת כך שאנחנו נתחיל לנתח את המצב מנקודת מבטנו ונחשוב על אופציות פעולה אפשריות והתוצאות הפיזיות והרגשיות שלהן. ההבדל היחידי בסרט הוא שהצופים חסרי יכולת פעולה ותלויים בדמות כדי שתממש את אחת האופציות האלה. כך שאם סיזר מצליח אנחנו נרגיש רגשות חיוביים ואם הוא נכשל נרגיש רגשות שליליים.

בסרטים נרטיביים להרבה שוטים יש מטרה אינפורמטיבית רלוונטית שעוזרת לנו לנתח את המצב ביחס לדמות ולמצב הרגשי שבו היא נמצאת. כשאנחנו רואים את סיזר לכוד בכלוב, כל שוט מסמן לנו אופציית פעולה: לפתוח את הדלת עם מקל, להרים את מוט הברזל, לטפס לתעלה שמעל לכלובים, לפתוח את הכלוב של זכר האלפא ולנקום בו. אנחנו גם רואים את הרגש שסיזר מביע כלפי כל אחת מהאופציות האלה על ידי הקלואוזאפ שיש לו חשיבות גדולה מאוד בהעברת רגש דרך הבעות פנים. המוח שלנו ינתח את כל האפשרויות האלו וייתן לעצמו תשובה של "מה אנחנו היינו עושים?" או "מה כדאי לסיזר לעשות כדי לברוח מהמכלאה?". השרירים והבעות הפנים שלנו יהיו מתוחים בהתאם. אך בו זמנית אנחנו רואים את סיזר פועל, שרירי הגוף והפנים שלו גורמים לנו להפנים את המצב הרגשי שבו הוא נמצא על ידי נוירוני המראה. אנחנו עושים סימולציה לרגשות שלו וכך חווים את מה שהוא מרגיש.

ביצירת הזדהות קיים הכרח לפעולה שאותה ניתן להבין בהקשר נרטיבי וגם בהקשר סימולטיבי של נוירוני מראה. ככל שאנחנו רואים את סיזר פועל בשילוב עם קלואוזאפים על הבעות הפנים שלו אנחנו מתחילים להפסיק לחשוב "מה אנחנו היינו עושים במצב הזה" ומתחילים לחשוב לפי דפוס הפעולה והרגש שלו וכך מזדהים איתו. אנחנו לומדים לעשות את זה ברגע שיש לנו מטרות נרטיביות ברורות (כמו בריחה או נקמה) וכאשר אנחנו מסוגלים לזהות בו רגש שמשפיע על הבחירות שלו כלפי העלילה.

בהקשר זה, כבר כמה עשורים ידועה לנו העובדה בנוגע לאוניברסליות ולאחידות הבין-תרבותית של הבעות הפנים האנושיות. מנעד הבעות הפנים של הרגשות האנושיים משותף לכל בני האדם וטבוע בגנים שלנו ללא קשר לתרבות, מיקום גיאוגרפי או הכרה עם התרבות המערבית ומדיומים הויזואליים. המחקרים הללו התאימו להנחה של דארווין שלרגשות שלנו יש שורשים ביולוגים ואבולוציוניים שקשורים להישרדות ולהישרדות חברתית של יונקים במיוחד אצל בני אדם וקופי אדם. לכן כלי נוסף שיש לו השפעה על ההזדהות הוא עריכת ה- POV. התנהגות נפוצה אצל יונקים כאשר הם מגיעים לסביבה בה נמצאת חיה אחרת היא הפניית המבט בכיוון ההסתכלות של החיה האחרת. כך היונק יכול להשיג מידע על החיה בכך שהוא יודע מה מעניין אותה. בעקבות כך יכולת ההישרדות של היונקים גדלה. אנחנו לא רק שואבים את מידע ממושא המבט של סובייקטים נוספים אלא גם מהסתכלות עליהם. כאשר אנחנו רואים את הרגש שנוצר בפני אדם אחר כשהוא מסתכל על אובייקט מסוים אנחנו מסוגלים להבין מה היחס שלו לאובייקט ומה הוא חושב. זוהי יכולת הישרדותית בסיסית שעברה באבולוציה אצל יונקים.

לפי תיאורטיקן הקולנוע Noel Carroll, עריכת POV גם מספקת לנו מידע רגשי על הדמות המביטה. בצורת העריכה הקלאסית של שוט POV ושוט תגובה, אנחנו למדים על המצב הרגשי שבו הדמות נמצאת דרך מראה פניה כתגובה למה שראתה. אם דמות המנהל של "ג'ן-סיס" רואה גורילה שקופצת עליו אנחנו נראה את פניו מעוותות בפחד ואימה: אף מקומט, שפה עליונה מורמת, שיניים חשופות וכל גופו נוטה לאחור כהתחלה של תנועת נסיגה. כך שגם אם נראה את הגורילה רק בשוט הבא, אנחנו כבר יודעים מה המנהל מרגישה כלפיה.

אם נחזור לסרט, השימוש בעריכת POV וקלואוזאפים חיזקו את החיבור הרגשי שלנו לסיזר. ישיבה באולם חשוך וההתמקדות במסך מאפשרת לבמאי להפעיל את הסימולציות ואת נוירוני המראה במוח שלנו כדי שנתחיל לאמץ את דפוסי החשיבה של סיזר ודרך כך לשלוט במוקד ההזדהות שלנו במקביל לעלילה. ניתן ללמוד מ"כוכב הקופים- המרד" כיצד ליצור הזדהות אפקטיבית בסרטים. שילוב של נרטיב מכוון מטרה שבו דמות נקלעת למצב קורבני או חסר צדק בו היא נאבקת כדי לנצח, ביחד עם הדגשה ע"י קלואוזפים ו-POV של הפעולות הפיזיות והבעות הפנים של הדמות, יאפשרו לבמאי ליצור הזדהות מוגברת. השילוב הזה נראה אולי טריוויאלי ובסיסי אבל עובדה שמאוד קשה להשיג הזדהות ולא כל סרט שמתיימר לייצר אחת כזאת באמת מצליח במשימה. כוכב הקופים עושה זאת בהצלחה ועכשיו אתם גם יודעים איך.

אם תסתכלו בעמוד התסריטים הקצרים תוכלו למצוא סצנה קצרה על איגרוף שכתבתי בשנה האחרונה.  הסצנה שוכתבה, התרחבה והפכה לסרט קצר בבימויו הכשרוני של מאור אדר ממכללת ספיר. הטיזר נראה מגניב לאללה ואני כבר מת לראות מה ייצא מזה.

אני מזכיר לכל מי שמבקר באתר, שאם אתם במאים שמוצאים שאחד מהתסריטים שלי מעניין אתכם ורוצים להפוך אותו לסרט קצר, אני כמובן אשמח לשמוע ממכם.

בעקבות ויכוח אינטרנטי שהיה לי עם אישה שמבוגרת ממני ב20-30 שנה. רציתי להעלות את נושא הצגת רוע וחוסר מוסריות בקולנוע ובטלויזיה. מאז ומעולם חשבו השמרנים שהקולנוע ולאחריו הטלויזיה ידרדרו את החברה ובעיקר את הילדים והמתבגרים (התמימים והמושפעים בקלות כמובן) להתנהגות רעה: עירום, סמים, אלימות, רצח, התנהגות פרובוקטיבית וחסרת אחריות. שלא לדבר על הקולנוע והטלויזיה של ימנו בהם עינויים גופניים וסקס מפורש הם עניין שבשגרה. השמרנים תמיד טענו שלראות דברים לא מוסריים יגרמו ליותר אנשים לחקות את הנראה על המסך. הם כמובן יתמכו בטענה הזאת בעזרת כל מיני תאוריות פסיכולוגיות, קרימינולוגיות, התפתחותיות ומחקרים של חקר קהלים. מן הסתם שעל כל מחקר שטוען שאלימות בטלויזיה משפיעה על האלימות בחיים יש מחקר שטוען בדיוק להיפך. טוענים שאנשים שהם כבר אלימים נמשכים דווקא לסרטים וסדרות אלימים וזה רק מגביר את האלימות שקיימת בהם. יש מחקרים שטוענים שבכלל עדיף שאנשים יקבלו את הפורקן לאלימות שמסתתרת בהם על המסך באולם הקולנוע מאשר שיפרקו את האלימות במציאות.

כן יש סרטים שבהם האלימות היא הכרח דווקא לדמות שלא רוצה להיות אלימה. יש סרטים שבהם אלימות זה ממש מגניב ויש סרטים שהאלימות שבהם נועדה כדי להטיח בצופה את האמת בפרצוף ולבקר את החברה. יש סרטים שאלימות היא פשוט חלק מהמציאות של העולם בסרט ויש סרטים שמשתמשים באלימות כדי להציע פיתרון ולהגיע לסיום חיובי. כבר דיברתי על חשיבות האנטגוניסט בתסריט בביקורת על הסרט מגה מיינד ולכן הפעם אני רוצה לרדת קצת יותר לעומק בחשיבות הרוע באמנות ולמה אי אפשר להסתיר ולהתעלם ממנו כדי להגן על "המוחות הצעירים והרכים" של ילדינו.

דבר ראשון, אלימות וחוסר מוסריות קיימות בתרבות מאז ומתמיד. שמעתם על התנ"ך? אפשר להגיד שהוא אחד הספרים הכי אלימים בעולם: בגידות, רצח, רצח עם, גילוי עריות, הונאות, התנקשויות, ניאוף, אונס. מה לא? זה אומר שאסור ללמד את התנ"ך בעולם כדי שלאנשים לא יעלו רעיונות כיצד להרע אחד לשני? מה עם המיתולוגיה היוונית? שייקספיר? מחזות יווניים? זה קיים במיתולוגיה של כל עם שקיים עד ימנו או כזה שלא קיים. תמיד היו אלמנטים של חוסר מוסר כדי ללמד על מוסר. מסין, להודו למצריים, לסקנדינביה ולילידים של יבשת אמריקה. בכל תרבות שכזאת, עמודי התווך היו סיפורי המיתולוגיה שבהתחלה התגלגלו כסיפורים שבעל פה ואחר כך נכתבו בכתב. אז מה ההבדל? האנושות חיה על הסיפורים המזוויעים האלה אלפי שנים לפני שבכלל המציאו את הכתב ולפני שבכלל הומצא הקולנוע ולאחריו הטלויזיה. אז מה פתאום מאשימים את המדיומים הויזואליים בהשחתת האנושות? אפשר להגיד שלמישהו שחי לפני כמה מאות שנים או לפני אלפי שנים המילה הכתובה או המדוברת הייתה בעלת השפעה פחותה יותר מאשר לדימוי הויזואלי?

ומה עם הדימוי הויזואלי הזה? ישו הצלוב נמצא בכל כנסיה בעולם. זה אמור לתת לאנשים השראה על איך לצלוב אנשים? מאז ומתמיד האמנות הויזואלית ליוותה בציורי קיר, חפצי אמנות, הירוגליפים, כדי כרס שמספרים סיפורים אפיים של המיתולוגיות ושל סיפורי התנ"ך. האם נסתיר את ציור העקדה של רמברנט כדי שמבקרי המוזיאון לא יקבלו השראה וינסו להקריב את בכוריהם?

האם נוריד את הפסל של דונטלו כדי שאנשים לא יתחילו לערוף ראשים אחד של השני? מדוע ציורים ופסלים דתיים הם בסדר אבל סדרות וסרטים הם לא?

הרי גם בחדשות הכתובה והמצולמת מספרים לנו כל יום על רוצחים, פושעים, אנסים וגנבים ועל שיטות הפעולה שלהם. אז למה שלא נאשים את החדשות בהשפעה רמת הרוע על הציבור? הרי החדשות מנסות לייצג את ההתרחשות בצורה האמיתית והאוביקטיבית ביותר. אנחנו לא שומעים אנשים שאומרים שצריך לצנזר את החדשות מרעות וחולות כדי לשמור על נפשם הטהורה של האזרחים. רגע, בעצם יש משטרים כאלה שמצנזרים את החדשות ואת האמנות כדי לשמור על נפשם של האזרחים – משטרים דיקטטוריים שבהם התקשורת והאמנות המגויסת והמצונזרת לא באמת שוות שום דבר ושאר האנושות והחברות הדמוקרטיות בזות להן. עוד דוגמה של חברה שמצנזרת את עצמה היא החברה החרדית שמחליטה לכבס את הכביסה המלוכלכת בפנים כדי לא להכתים את פני החברה כולה. רק לאחר שדברים מתפרצים לחלוטין מגלים על מקרי אונס של רבנים, התעללות של אמהות בילדיהן, ולאחרונה גם הרצח של הילד בן ה-8 בברוקלין. וכל זה אצל חברה שלומדת את סיפורי המוסר של התנ"ך ללא שום צנזורה וסייג. אה שכחתי גם את משה קצב.

אז מה ההבדל בין דקסטר, טוני סופרנו, וולטר ווייט למשה רבנו? לדויד המלך? ליהודית? מה ההבדל בין קיו והבל לבין סרט של טרנטינו?  מה ההבדל בין זאוס שאונס אלה אחרת לבין רצח וגילוי עריות אצל סופוקלס לבין סרט אקשן של וין דיזל או סרט "המסור"? נכון, אין שום הבדל.